אל מושב 'בּרְכֶיְהָ'
– ארבעה קילומטר מזרחית לאשקלון – נאלצנו להדרים כמעט לפנות בוקר. זה היה הזמן היחיד בו התאפשר לבחור החשוב 'נועם עטיה' נ"י לסייר עמנו בין שבילי המושב. לשחזר את מסלול צמיחתו… רק באותו בוקר של יום ראשון, בתפר שבין סיום 'שבת חופשה' לחזרה לסדרי הישיבה, התאפשר הדבר.
מקור משפחת עטיה מג'רבה תוניס – ככל המשפחות השורשיות במושב. לפני מעל 60 שנה הגיעו עולים מדרום תוניס והקימו את המושב על אדמות הכפר הערבי ג'וליס. קראו לו 'ברכיה' אם ככמיהה לברכת י-ה, ואם כרמז לכך ששליש מהעולים היו כהנים. רבו שלימדו תורה, הרה"ג רבי יהודה פריזנט שליט"א – מג"ש בישיבתנו הקדושה התפלל כותיקין באותו יום – ואכן, לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. הוא ירד לבקר את תלמידו הוותיק, במטרה לעזור ולסייע לתלמידים חדשים. כבר במהלך הסיור נוכחנו בתועלת המעשית ובעידוד ששאבו תלמידים צעירים עימם נפגשנו, ומי יודע עוד כמה תועלת יופק בעתיד מהתיעוד שנותר במשרדי 'אחינו'. הג'י פי אס מתקשה משום מה לאתר את בית מספר 73 במושב, ואתה מוצא את עצמך בשדה קוצים וברקנים. "חישוב מסלול מחדש" הוא משדר, ואתה יודע שההזדמנות הזו לא ניתנת תמיד לכל אחד. כאן במושב, כמו בכל רחבי הארץ, איבדו אלפי צעירים את הנווט ומצאו את עצמם טועים ותוהים עד עצם היום הזה. ד' ירחם.
ומה גרם לנועם לקפוץ לרכבת הנכונה בזמן הנכון? אולי הפעיל שידע להתדפק ברגע הנכון, ואולי – הדמעות של אימא.
מצאנו אותה בבית. נועם שהה עדיין בבית הכנסת הסמוך. תמונות הבן-יקיר פזורות על השולחן הגדול, והיא מתבוננת בהן בערגה. הצצנו והבנו שיש על מה: ילד עדין, "נשמה". למרות השעה המוקדמת, כבר לא היה אביו של נועם בבית – אלא בעבודתו כאזרח ביחידת החימוש המרחבית )יחש"מ( 650 של חיל החימוש הממוקמת לא הרחק – במחנה ג'וליס.
"הוא נולד במשקל הכי גבוה מכל אחיו" – משחזרת האם את הזיכרון הראשון שלה מבנה. ואולי יש בזה מן הסמליות כלפי הבן היחיד משאר האחים – בינתיים – שמצא את דרכו להיכלי הישיבות הקדושות. "אני זוכרת אותו כילד טוב. תינוק שלא מרבה לבכות בלילות, ותמיד מניח לאמו לאגור כח לקראת יום חדש. גם באספות הורים בגיל צעיר שמענו עליו רק דברים טובים.
איזה זיכרון וותיק נוסף מלווה אתכם ביחס לנועם?
לפני כ 15- שנה עזבנו את המושב ועקרנו ל'אלעד' לשנה אחת. נועם היה אז בערך בן 6. לפני שחזרנו למושב, נפרדנו מהמלמד בחסד-עליון שלו, תימני אותנטי, שאמר לנו: "אני עוד אבוא לבקש מהילד הזה ברכות!" למען האמת, המשפט הזה היה חידה סתומה במשך שנים, אבל היום אנחנו יודעים בדיוק למה הוא התכוון…
המשבר, אם היה, התחיל בכיתה ד'. הוא למד אז במוסד באשקלון ולחץ הלימודים העיק עליו. לומר שזה היה באשמתו? לא. מכיוון שתמיד נדרשה ממנו השקעת יתר ביחס לאחרים בגין קושי מסוים ברציפות הקריאה ממנה סבל בעבר. כאשר הצטרפה לכך רמת לימודים שהלכה ועלתה הוא פשוט התקשה לעמוד בכך. הוא עבר ללמוד בבית הספר של החינוך העצמאי "פלא יועץ" באשקלון – ואז נכנס למסלול מסוים. בכיתה ז' קיבלנו תלונות על התנהגות ומשמעת – אך גם המתלוננים קלטו שזה לא "הוא" כמו החברים אליהם היה קשור.
ואיך הוא היום?
מתמיד! מתמיד!
כשהוא מגיע הביתה לשבתות חופשה, הזמן היחיד שהוא שוהה אתנו זה בסעודות עצמן – מעבר לכך הוא שקוע בספרים. כשעומדים לעשות 'קידוש' צריך ללכת לקרוא לו! וגם ב'בין הזמנים' הוא לומד כל יום עד אחד, אחד וחצי, ואם צריך "לשים יד" ולעזור בבית, או בחצר, הוא יעשה זאת לאחר הלימוד. בחור עם משמעת עצמית. ורק לחשוב על כך שזהו אותו ילד שבכיתה ד' התקשה עם לימודים סטנדרטיים!
הדמעות עולות לגרון והיא מתארת: זה באמת לא היה פשוט, אבל הרגשתי שאם אותו אני מאבדת- – – אתם יכולים לשחזר את הרגע בו החלטתם שמקומו של נועם בישיבה?
זה הגיע מתוך דמעות. התלבטות, ושוב דמעות. אך בלי ללכת לישיבה עלולים ליפול לגמרי. זו המציאות של ימינו. אבל תכל'ס, הוא לא רצה ללכת. לא האמין בסיכוי. באותו יום גורלי – בו היינו צריכים לקבל החלטה סופית – נאלצתי לנסוע לאשקלון לסידורים. חזרתי הביתה ונועם פונה אלי ואומר "אמא, אני הולך!" לאחר מכן התברר לי שזה בזכות אבא שלי שבזמן היעדרותי מהבית אמר לו כמה דברים שגרמו לו לקבל את ההחלטה האמיצה.
מה הוא דיבר אותו?
אין לי מושג עד עצם היום הזה!
א ת ה ק ר ד י ט להצלחתו אנחנו מעניקים לישיבת 'אחינו' שהיוותה ע ב ו ר ו סו לם מתאים להתקדם לפי מה שהוא. לא אשכח איך כעבור 24 שעות לשהותו בישיבה התקשר אלי אחד הרבנים, שיתף אותנו בקשיים שעוברים עליו, סיפר לי כיצד לקח אותו לחנות לקנות לו ממתקים על מנת להרגיע אותו, ועודד אותי שכל ההתחלות קשות.
נקישות עדינות נשמעות בדלת הנפתחת לרווחה. קרני שמש חורפית. ציפורים מצייצות ובחור ישיבה מעודן שנכנס הביתה.
אימא: את ההמשך? הנה, נועם חזר והוא יוכל לספר זאת בעצמו!… אך ברשותכם אוסיף משפט לסיום: בשלב מסוים בו הלך נועם והתקדם בצעדים מהירים בישיבה, הגענו למסקנה שכדאי לו לעבור לישיבה רגילה אחרת. להפתעתנו הישיבה מיתנה אותנו ונתנה לנו להבין שאל לנו להיחפז בצעדים מהירים, אלא אנחנו חייבים להתאזר בסבלנות ולתת לנועם להיבנות. כהורים ראינו בכך גילוי של אחריות גדולה מצד הישיבה, שכן תחילה היינו בטוחים שאדרבה הם ידרבנו אותנו לשעוט קדימה. ועל כך יש לנו הכרת טובה מיוחדת לראש הישיבה, הרב ברלין.
רגליים הממהרות לבית המדרש, שוקעות כעת לתוך הספה הביתית בצבע קרם. ממדיו הצנומים של נועם משווים לו הארשת הישיבתית שמקדמת דנא. את הרוח שגוברת על החומר.
מי גרם לך ללכת לישיבה?
הרב נועם רדַעַיִ! )פעיל 'פרויקט טורונטו' מטעם 'אחינו'( הוא שוחח איתי שיחות אישיות
ולקח אותנו לביקורים בבית גדולי ישראל.
נועם, אתה יכול לשחזר את הרגע הראשון שלך בישיבה קטנה?
כן. וזה היה קשה…
הפנימייה, החברה החדשה, הלימודים, הרגשתי שאני פשוט מתנתק מהעולם. אמרתי לעצמי: למה לא לחזור הביתה? וכך עשיתי. אבל הם לא נתנו לי להישאר בבית… התחננו בפני שאנסה רק עוד פעם אחת – הפעם ששינה את חיי. למרות שגם לאחריו זלגו לי לא פעם דמעות געגועים! גם לאחר שנכנסתי לתלם היה לי קשה – אך זה כבר היה סביל. כפי מה ששמענו, נזקקת להשקיע מאמץ יותר מבחורים אחרים – כיצד עשית את זה?
קוראים לזה 'סייעתא דשמיא'…
ובכל זאת; מתי זה קרה? כיצד התרחש המהפך?
אני לא יכול להצביע על משהו דרמטי, זה פשוט להשקיע. ושוב להשקיע. ושוב…
מתי הגעת להכרה שזהו: אני נועם עטיה "בחור ישיבה"?
בשלושת השבועות הראשונים של 'זמן אלול' בישיבה קטנה לא התחברתי כלל, בסוף הזמן התחלתי להתחבר. ההכרה שאני בחור ישיבה הגיעה אלי לקראת 'זמן חורף'.
'אלול' זה 'אלול' אבל הוא קצר – זמן חורף הארוך הבשיל אצלי את הישיבתיות. בסוף זמן חורף מצאתי את עצמי לומד בבין הסדרים חומרים עצמאיים כמו 'משניות', ואז קלטתי שזהו. השתניתי.
ובמשך אותו זמן חורף ישנם עדיין "משבּיֵרים"?
בוודאי ובוודאי, ועוד איך!
אז מה מונע ממך להרים ידיים?
הידיעה הברורה שזו ה'אמת' – ובעיקר שזה ה'טוב'! בשלב זה כבר היה ברור לי מה אני רוצה מעצמי, כך שהקשיים כבר לא יכלו להשפיע על החלטות מעשיות.
ומה חיזק אותך אז מבחינה רגשית, הלוא הטרקטור האדום קורץ הטרקטור? בא נראה אותו!
בינתיים לוחש הרב פריזנד סוד בחיבה גלויה: "אתה יודע כמה אדרנלין היה לבחור הזה? אין לך
מושג!…"
הטרקטור האדום חונה בשלווה בגינת הבית הפרטית. היצולים שלו חפים מכל כלים חקלאיים, הוא פשוט "מזמין" לעשות בו סיבוב. להפתעתנו מסתבר ששנות השטייגען והיגיעה מסבים לנועם עונג רב יותר מהנעת טרקטור – כך שגם בימי 'בין הזמנים' הוא כבר לא להוט אחרי תחביבי המושב!
למען השחזור הוא מסכים לעלות על הטרקטור, אך יצוין שמשהו בישיבה "המושבניקית", זו החופשית, אבדה לו. ידיו ממששות את ההגה כביכול בודקות היכן הסטנדר… הוא מתניע במיומנות, המנוע משתעל ומתעורר לחיים בטרטור טרקטורי של פעם. נועם משלב הילוך במהירות ומסובב את הכלי המסורבל במשעול הצר בדייקנות מרובה. בכל זאת, בעל ניסיון! נועם, אז מה חיזק אותך אז מבחינה רגשית בעוד הטרקטור קורץ…?
שאבתי עידוד רב מספרי מוסר שנכתבו וייועדו לבחורי ישיבה. אלו נוגעים בשאלות ובהתחבטויות שמייסרות את הצעירים – ושם מצאתי תרופה לכל המכאובים. תיכף יציג בפנינו נועם את אחד הספרים הללו מתוך הספרייה שבסלון הבית, ספר חסידי במקרה שלנו, שאכן בלוי מרוב שימוש – או מרוב דמעות. כך או כך, זה שהוא מותיר את הספר בבית, ולא נוטל אותו עימו לישיבה, מעיד שהוא התייצב זה מכבר על משמרתו, משמרת בן הישיבה.
——-
במשק, בדיר הכבשים – שם בילה ימים ארוכים מימי ילדותו ונערותו – מתהלך נועם כבקי ורגיל. מדריך היכן הפיטום, הממליטות, הטלאים, וכיצד מגדלים אותם. המשק שייך לדוד שלו, שלא מעסיק במקום פועלים. בעבר מילא נועם את מקומם בכל התחומים. כעת הוא חופן בידיו האמונות טלה לבן צעיר, ונותן לו לנוח מעל ערימת החציר. הוא מפרט את תחומי הרווח שניתן להפיק מגידול כבשים בימינו, ורגע לפני שהוא נועל את השער מאחוריו הוא מטפל אינסטינקטיבית במשהו קטן המצריך טיפול. מושב'ניק פעם – מושב'ניק לנצח?
בתור בן ישיבה, איך בכל זאת הצלחת להתנתק מהמושב'ניקיות?
זה לא קורה ביום אחד. לומדים תורה יום ועוד יום, ואתה משתנה. ב'בין הזמנים' האחרון נסעתי קצת בטרקטרונים, אבל ב'בין הזמנים' שקדמו לו גם זה לא היה חסר לי. אז אתה לא מתגעגע לשטח… למרחבים…